הנושא העדתי מת-נסיונות להחיותו במערכת הבחירות נדונים לכישלון 

הנושא העדתי מת-ניסיונות להחיותו במערכת הבחירות נדונו לכישלון.

מסה על מיזוג גלויות והצלחתו.

מאת: צבי גיל המסה תפרסם גם באתר המחבר "זרקור"


ברכבת הזמן המהירה שבה אנו שואטים ניתן לראות את הפלאים שחוללנו במדינה הזאת מאז הקמתה.ממדינה ענייה,דלת אוכלוסין ותת מפותחת הגענו לאוכלוסיה של שבעה מיליון בארץ מפותחת, פורחת, מרהיבה במגוון הנופים והיופי שלה ,בעלת תשתיות מתקדמות ביותר ובולטת בהצטיינות בתחומים רבים.בחלוף הרכבת הזאת על פני נופים אחרים,הצללים מסתירים את האור:ניוון חברתי,עוני,העדר שוויונות,אלימות בבית ובחוץ לרבות במערכת החינוך,פשע מאורגן ובלתי מאורגן,התמכרות לסמים,מצב הקשישים הערירים ,אמהות חד הוריות במצוקה,מקופחים שבחברה,וכל שאר המדווים שהעולם המערבי סובל מהם.אלא שאנו ייחודיים בכך שכל זה קורה כאשר השלווה עדיין אינה נחלתנו.עלינו להיאבק עדיין על מקומנו בחלק זה של העולם ולהוציא סכומי עתק על מרכיבי הביטחון האישי והלאומי,משאבים שגוזלים ממון רב, ממסגרות חינוך,רווחה,בריאות,תרבות,וכיו"ב תחומים אשר סובלים מפיגור.

כנוסעים ברכבת ההיסטורית אין אנו מודעים כי היושבים בה,כלומר כולנו,באנו לכאן משבעים אומה ולשון,מתרבויות שונות,מנהגים ומסורות,וכל מה שקשר אותנו היו זיקה כלשהי,רופפת, לדת, זיכרון היסטורי ומאוויים לעתיד.והנה אנחנו לא רק אומה אלא גם עם שהצליח במיזוג עדתי,לאו דווקא "כור היתוך", (ובכך אנו עוסקים כאן) במלוא משמעות החזון והמציאות.אנו עם שיש לו מדינה,ולא מדינה עם עממים.

כמו הוצאת עצמות מקברים, כמו פסולת שצפה מספינה שטבעה.

העלייה היהודית לארץ ישראל עמדה בראש מאווייה של הציונות עוד לפני קום המדינה,שכן בלי קהילה יהודית גדולה בא"י לא היה אפשר לדבר על הקמת המדינה בפועל.מיד לאחר חזון קיבוץ גלויות עמדה המשימה הלאומית של מיזוג גלויות.חוק השבות שחוקק בשנת 1950 קבע כי כל יהודי זכאי לעלות לארץ ולהיהפך לאזרח ישראלי.מן הנאמר במבוא יובן שאכן הצלחנו ,בדרך כלל,במיזוג גלויות.אם ההצלחה אינה של מאה אחוזים הרי חובה להדגיש כי חזון זה בניגוד להקמת המדינה וקיבוץ גלויות היה תהליך אטי מאוד שהיו בו גם מרכיב נסיבתי וגם מרכיב של הבשלה.אולם אם הוא לא נעלם לחלוטין מן הבמה והשיח הציבורי, הסיבה נעוצה ,לאו דווקא,במציאות,אלא בשיקולים פוליטיים ופוליטיים בלבד אשר מנסים להוציא את הג'יני הזה מן הבקבוק.

ישנן דוגמות רבות אך דוגמה בולטת היא הטענה של מנכ"ל רשות השידור המודח ,יוסף בראל, אשר בריאיון ל"ידיעות אחרונת" ( ספטמבר 2004 ( כי "בפעם ראשונה שאיש עדות המזרח כל כך מצליח,ואולמרט( מ"מ רה"מ ומופקד על ביצוע חוק רשות השידור- צ.ג) בא ופוגע בו".באתר "רשימות" הפרכתי טענה זאת שכן האיש עלה בסולם הקריירה מכתב ועורך בשידורים הערביים בטלוויזיה למנהל החדשות שלה ועד למנהל הטלוויזיה בערבית, ( כאשר השידורים זכו ב"פרס ישראל" בימיו של יצחק נבון- ספרדי, לימים נשיא המדינה),למנכ"ל ערוץ 33 ולבסוף למנכ"ל רשות השידור.על כך הגיב אחד הקוראים שגם אם כל טענותיי כלפי כישוריו ותכונותיו של בראל נכונות,אין לשלול את טענתו כי אחד המניעים לפיטוריו היה השיקול העדתי".הבל ורעות רוח.אגב ציינתי באותו מאמר כי מנכ"ל הרשות אורי פורת (אשכנזי, מינוי הליכוד, שלא אחת ניהל מאבק נגד הממשלה שמינתה אותו והוועד המנהל) ,עמד בפני פיטורים בקדנציה השנייה שלו,והתפטר בעצמו. בראל לא הסיק את המסקנות והסתובב עם תיק מלא מלווה בעו"ד ובטענה שהספרדיות שלו היא אחת המניעים לניסיון להדחתו.בראל השמיע את הדברים באווירה שבלונים צבעוניים כאלה עיין מופרחים בחלל.עם זאת מספרם הלך ופחת,לאו דווקא בשל בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה.

מי שהצטיין בהפרחת הבלונים הללו בשעתם היו אנשי הליכוד.בוועידת הליכוד בקיץ 2004 לא בחל בשום אמצעי או התבטאות נגד קואליציה עם מפלגת העבודה. חברת הוועידה שרית לוגסי צוטטה כאומרת: " מה חושבים, ששכחנו את הגזזת? את הפתקים האדומים ללשכת העבודה? את האפליה של עדות המזרח.האיש הזה(שמעון פרס- צ.ג) מסוכן ואסור לתת לו להתקרב לליכוד.הוא ימכור את עזה בנזיד עדשים".מסופקני אם הגברת לוגסי,שמן הסתם לא התנסתה אישית ב"חוויות" שהיא מזכירה, מודעת לכך ששמעון פרס היה בין היתר פטרון של ההתנחלויות,בתקופת היותו שר הביטחון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין.הוא אישר את התנחלות "קדום"(אלון מורה) ו"עפרה",בניגוד לדעתם של רבים,ביניהם רבין עצמו שהתרצה בנימוק כביכול שמדובר במאחזים ביטחוניים. בינתיים פרס "חזר בתשובה" בדומה לאחרים,ידועים בציבור,ובכלל זה במפלגתה של לוגסי,אשר בשל מדיניותה העקרה פרש ראש הממשלה שרון והקים את מפלגת "קדימה".אבל מה לא עושים כדי להעלות מן האוב את הסוגיה העדתית.
במפגש במצודת זאב עם חברי סניפי הליכוד ב- 30.7.2004 התרעם רה"מ שרון על כך כי הוא "נדהם לשמוע טענה של חברי המרכז שאמרו כי הם מוכנים לקואליציה עם חרדים אבל בלי חרדים אשכנזים.אני רואה זאת בכאב רב. הוצאת השד העדתי שהאמנתי כי מזמן נעלם- בעיקר אצלנו- זה פשע זה ממש פשע שלא יכופר ולא ייסלח."

בימין,כדרכו,הביטויים בוטים יותר,אבל אלה לא חסרים גם בשמאל.במכתב למערכת "הארץ" (18.3.2004 )טען מוני מרדכי שרן כהן הפסיד את בחירותו ליו"ר "יחד" בגלל הח' והע' שלו,בגלל צבע עורו ומוצאו". על כך השיב לו אליעזר דומקה באותו מדור:"רן כהן לא הפסיד משום שאינו מתאים.הוא גם לא נכשל בשל דעותיו. רן כהן הפסיד מפני שחשבו שיוסי ביילין יכול למשוך יותר קולות...אני אשכנזי בן אשכנזי הצבעתי בעד רן כהן." אגב, הסטריאוטיפים הללו מוסיפים צבע דהוי למציאות ומעוותים אותה לחלוטין. כהן לא מדבר בח' וע' והוא לא כהה עור.מכל הבחינות איש שלא הכיר אותו יכול היה בנקל לזהות אותו כאשכנזי,שכן ישנם אשכנזים שעורם כהה הרבה יותר מצבע עורו של רן כהן.( ממוצא עיראקי או משלמה בן עמי "ספרדי", ולצורך זה הרוב מקרב יוצאי המגרב הם בהירים.)

גם בנימין בן אליעזר כאשר נכשל בבחירתו ליו"ר מפלגת העבודה נגע בנושא העדתי.אפילו היסטוריון ואינטלקטואל מן השורה הראשונה שמקפיד מאוד בניסוחים כמו פרופסור שלמה בן עמי, כאשר נשאל על ידי נחום ברנע (ידיעות אחרונות) האם יש ממש בטענותיו של אלי ישי בדבר הפלייתו של שלמה בן עמי לרעה על רקע עדתי- השיב "זה עניין סבוך".מדובר באדם שהממסד הישראלי רומם ופאר אותו ובצדק,ולא בשל היותו ממוצא עדתי מסוים אלא בשל משקלו הסגולי והידע שלו ואופקיו האינטלקטואליים כהיסטוריון,כדיפלומט וכאיש ציבור.שלא לדבר על "נאום הקופים" של ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ,דוד לוי.ח"כ יאיר פרץ (ש"ס) בתגובה על בקשת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין הגדיר את היועץ(דור שני לניצולי שואה) כ"גרוע מאייכמן והיטלר.הוא רודף ספרדים".

תחושות בטן וטינות ישנות כמו מפלצות שקמות מרבצן.

תחושות ישנות,לטנטיות וגלויות שמקורן בטינה,בקנאה ובבוטות לשמה,עדיין מתעוררות מרבצם במעמקים ומדי פעם צפות למעלה.בקונטקסט עוועים זה האשכנזים קשורים לשואה והשואה היא הרי מקור לא אכזב לפיצויי ממון וכו'.לעתים אני נדהם לראות במה שנקרא "טוקבקים" - TALKBACK באתרי האינטרנט,איך משתחלת "השואה" לנושאים שונים,בהקשר השלילי,כלומר איך משתלחים בה ובניצוליה. כאשר בעיתונות פורסמו הידיעות על ממצאי הוועדה הציבורית בראשות ח"כ קולט אביטל בכל הקשור לכספי הנספים בשואה בבנקים הישראליים,נתבקשתי לכתוב על כך באתר "וואלא". אמרתי לעורכים וכתבתי במאמר שאינני בקיא בהיבט הכספי של הסוגיה אך יש לי מה לומר מן ההיבט המוסרי ערכי.הדגשתי כי בשעה שממשלת ישראל והארגונים היהודיים תבעו מבנקים בכל העולם להחזיר את הפיקדונות,והם עשו זאת,במדינת היהודים,ששים שנה לאחר השחרור וחמש שנים מאז הוקמה הוועדה המעוות לא תוקן.בין 178 תגובות,חלקן ענייניות,חלקם פשטניות,חלקן להג והבל,או קריאה לשרוף את הבנקים,היו גם תגובות כאלה:"האשכנזים משמרים את זכר השואה כי היא מניבה תגמולים"
( "האשכנזים" ולא ניצולי השואה,כי זה הרי היינו הך.צ.ג ואגב יש גם ניצולי שואה מטוניסיה ולוב)"נמאס כבר מהבכיינות של עדות אשכנז".אחד כן התייחס בעקיפין לניצולי שואה בכותבו:"די, עברו כבר יותר מ- 60 שנה,צאו מזה."

דעות קדומות בניגוד ל"חיילים וותיקים שאינם מתים אלא רק נמוגים",גם לא מתאדות.בקול ישראל הייתה תוכנית משובחת בשבת בצהרים בשם "שאלה של טעם" בעריכתו של חיים קינן.זאת תוכנית כבקשתך, לפזמונים ולשירים היסטוריים, וליוצריהם ומבצעיהם.בשבת של ה- 6.11.2004 התלונן מאזין על שהתוכנית עוסקת בעיקר ביצירות מערביות אשכנזיות,והוא היה רוצה לשמוע משהו על אמן מזרחי כמו פאריס אל עטרש,זמר הדרוזי המפורסם.כמובן שקינן נענה והשמיע שיר של אל עטרש( "הקול והעוד") בלווי מידע רקע על האמן. כל זאת כאשר מדובר בתוכנית "כבקשת" המאזינים ובשעה שהלחן המזרחי בכלל והזמר הים תיכוני בפרט,הם הפופולאריים ביותר ברשתות המוסיקה בארץ.זה ועוד.בארץ התקיים באותו זמן "פסטיבל העוד" שקבל קידום רב בכלי התקשורת.אך דעה קדומה גם כאשר היא חבויה במעמקים מדי פעם מחפשת לה סיבה כדי לקום מרבצה.

במאמר( ב"מעריב" 7.9.1983 ) כתב הסופר והמשורר סמי מיכאל,בין השאר:"קיפוח או פער עדתי יצרו אווירה עכורה ומנהיגות מוזרה.החלוקה נמתחה כלהבו של תער.אנו מחנות שונים בכל,ועוינים ככל שנתונים במלחמת חורמה בכל הגזרות:כלכלה,חברה,צבא ואפילו דת.כדי להוכיח את ערמומיותו של האשכנזי יש לכנותו "אשכנאצי".אני מעדיף להודות שבאתי מארץ נחשלת(עיראק צ.ג.) לארץ מפותחת יותר.אחרת איך אפשר להסביר את המאבק שלי שם נגד הנחשלות,אם הוא חסר שחר."אגב, בימים אלה התפרסמו שני ספרים היסטוריים על יהודי עיראק במולדתם.אחד של של דוד שגיב("יהדות במפגש הנהריים) והשני של סלים פתאל ("בסמטות בגדד).שניהם יוצאי רשות השידור, שלא פונקו(בלשון המעטה) על ידי יוסף בראל,יוצא מצרים.אין שם התרפקות מזויפת על העבר הקרוב,ולא ציורי גואש על אורח החיים.יש שם תיאור תיעודי על עניים,ועל עשירים,על ציונים ועל קומוניסטים, בבצרה או בבגדד.יצירות אלה הם כבר פרי התקופה חדשה,שבה יש ניסיון כן להכיר את העבר כמו שהיה ואת המורשת של ארץ המוצא.רוצה לומר ההקשר העדתי הוא במסגרת התייחסות של העבר.אתייחס לזיקה זאת בהמשך.

לכך אוסיף כי בקטגוריה זאת של שימוש בנושא עדתי לצרכים פוליטיים אני מזכיר גם את ההתנצלות של אהוד ברק אשר בעת היותו ראש הממשלה ביקש סליחה על הקיפוח העדתי של יוצא עדות המזרח והמגרב.על מה הוא התנצל?וכי היה זה ברק אשר בעידן של קום המדינה עמד בפני הדילמות חסרות התקדים של הנהגת הישוב? הוא יכול היה לומר,כפי שאמר לימים,אריה (לובה) אליאב,מן הדמויות הפעילות בתחום קליטת העלייה,ממחסלי המעברות על ידי יצירת "גושי התיישבות" כמו חבל לכיש,שהפכו לסמל של הצלחה בקליטת העלייה.וככה אמר :"מדינת ישראל לא הייתה מוכנה בשום תחום לקליטת העלייה הגדולה.לא היו לנו כלים ולא היה לנו זמן.לא ידענו מהם נורמות החיים,המנהגים,השפות,סדרי המשפחה בארצות שמהן באו חלק מן העולים.לא היינו מצוידים בידע אנתרופולוגי,סוציאלי,סוציו פסיכולוגי".

ניצולי השואה ושרידיה שבאו לכאן במסגרת העלייה הציונית הגדולה ביותר,והתקבלו בניכור,לא נקלטו- כי קלטו עצמם(ככה סבורה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה).הדרך מן המעברה למציאת פרנסה בעיר עברה דרך ספסלי שדרות רוטשילד, שעליה לנו מאות עולים במשך לילות רבים בהמתנה להזדמנות.עליהם היה להתחרות בערבים בקבלת עבודה,או לשלם מראש חצי שנה דמי שכירות משום שהין עולים.הם לא ציפו לבקשת סליחה.אבל זה סיפור אחר,סיפור שעדיין לא סופר במלואו,והוא עוד יסופר.הוא מוזכר כאן רק בהקשר של איזו מין קנאה וטינה ושנאה עדתית לאודים החרוכים רק משום שקבלו פיצויים. האם בכלל ניתן לקבל פיצוי על האבדן הנורא.יתרה מזאת.הרי על חלק מן השילומים שאמורים היו לכסות את הוצאות קליטתם,הם וויתרו לטובת קליטת כל העליות.על משקל אמירה אחרת אפשר לומר כי מדינת ישראל והחברה הישראלית עסקו הרבה יותר בשואה באשר בשרידיה.

הפוליטיקה כחממה לעדתיות.

הנושא העדתי(שכאמור,מנסים שוב להציתו) הפך בשעתו למבער השסע בחברה הישראלית,משום שמלכתחילה בסיסו בתום הפוליטי.סימוכין מובהקים לכך נמצא בשעתו בדברי ראש האופוזיציה(לימים ראש הממשלה) מנחם בגין (מנהיג תנועת החרות בכנסת) בנאום במליאה - 8.12.1964 הוא אמר בין היתר:"האם יש על רקע העובדות האובייקטיביות האלה הפליה שקוראים לה "עדתיות" במדינה? אף על כך אדבר במלוא גילוי הלב.בשום פנים ואופן,אנו יריביה ההיסטוריים של מפא"י,לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת או מנהיגה אפליה על רקע זה.אבל סבור אני שכתוצאה מתופעה אחרת לגמרי קיימת מעין אפליה אובייקטיבית...יש במדינתנו מוסד ששמו כרטיס מפלגתי (הדגשה שלי צ.ג) שבשום פנים אין להתעלם מקיומו.מפלגת השלטון אינה מיוצגת כיום אלא על ידי שליש מן המצביעים. אבל השליש השתלט על רשויות המדינה ועל שרותיה במידה רבה יותר מאשר כל מפלגה במדינה כלשהי שהגיעה לרוב מוחלט בה".מנחם בגין הצביע על מוקד הסוגיה.כל השאר הם בניה האוטנטיים של השיטה.מעניין שעם הזמן הליכוד של מנחם בגין לא בחל בשימוש בו.

רוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית עד להקמת המדינה,וזאת שהייתה כאן מיד לאחר הקמתה(של שרידי השואה מאירופה) הייתה "אשכנזית".ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי כ- 700,000 תושבים.בתום 1948 כלומר כמחצית השנה לאחר העצמאות גדל הישוב כמעט פי שניים ל- 1,300,000 תושבים,רובם מאירופה.ואז החלה לבוא העלייה מארצות צפון אמריקה והצעד הראשון שעורר זעם בציבור,בעיקר בציבור הלא אשכנזי,הייתה החלטת הממשלה והסוכנות היהודית (בסוף שנת 1951) על מדיניות של עלייה סלקטיבית,לפיה תתמוך המדינה רק באנשים המסוגלים לתרום למדינה וכשירים לעבודה.רק קהילות יהודיות אשר עמדו תחת סכנה קיומית יוכלו לעלות ללא כל סייגים.ההחלטה ,אשר התקבלה שנה לאחר קבלת "חוק השבות" הביאה למיונם של יהודים ממרוקו ומטוניסיה בהתאם לגילם ומצב בריאותם ועוררה כאמור,ביקורת קשה.אגב,נושא העלייה הסלקטיבית היה לו תקדים בישוב,כאשר באחד הדיונים במוסדות הלאומיים (לפני מלחמת העולם השנייה וציינתי זאת באחד ממאמרי בכתב עת "כוונים חדשים")הציע יעקוב חזן עלייה סלקטיבית(אשכנזית) מאירופה,זאת מכיוון שהעולים הפוטנציאליים אינם בקיאים בעמל כפיים.במילים אחרות, הצעד לעליה החל ברגל שמאל,ואולי אז נוצרה האמירה הלעגנית (שמיוחסת לפרופסור שמואל אייזנשטדט) כי " ישראל אוהבת את העלייה,אך אינה אוהבת את העולים".

לכך נוסיף את הדעה הקדומה כלפי העולים ממרוקו,כפי שבאה לידי ביטוי לפחות בחלק מן העיתונות. עיתונאי בכיר ב"הארץ"- אריה גלבלום כתב עליהם בין היתר שהם בורים,פרימיטיביים, בעלי רמה נמוכה שתפגע בישראל(הארץ אפריל 49 ) על כך השיב לו א. פרידמן(האשכנזי) שליח הישוב בצפון אפריקה כי "יהודי מרוקו לא רצו להתבולל,רבים מהם דוברי עברית,והם כבר עברו סלקציה.... וגלבלום גזען"(הארץ מאי 49).מכאן שיש בסיס מוצק לטענה של אפליה בפועל על בסיס עדתי, שאמנם יסודה בפוליטיקה,אך אצלנו פוליטיקה היא אם פורייה מאוד,וצאצאיה רבים.

מי הם יוצאי "עדות המזרח".

ההגדרה העדתית בישראל,ובייחוד התווית של "יוצא עדות המזרח", לקתה בחסר מאז קיומה בראשית שנות החמישים.בעניין זה הסוציולוגים נגררו אחר הפוליטיקאים לא בהקשר של מוצא אלא בהקשר של סטאטוס,מעמד סוציו ?אקונומי.ההגדרה הייתה לקויה מכל בחינה שהיא.מבחינה גיאוגרפית- יוצאי ה"מגרב"( המערב- קרי צפון אפריקה) אינם מזרחיים.יוצאי מצריים אינם מזרחיים.לא זו בלבד שמצרים היא באפריקה,אלא שהקהילה היהודית במצרים הייתה קהילה מעורבת- אשכנזית ספרדית.באותה מידה גם ההבדלה של האשכנזים מול הספרדים לא הייתה נכונה.יוצאי עיראק אינם ספרדים בעוד שיוצאי מרוקו,לפחות חלקם מקורם בספרד השכנה ממול.גם מבחינה כלכלית המידור הוא מעוות.יש מעט מאוד משותף בין איש עסקים ממוצא לבנוני לבין איכר מכורדיסטאן.זה ועוד. ההבדל בין יוצא עיראק לבין יוצאי מרוקו הוא גדול מאוד כאשר מדובר בתהליך הקליטה והאינטגרציה בחברה. מעיראק באו הכול:רופאים,עורכי דין,אנשי עסקים,מדענים, סוחרים זעירים ופועלים. ממרוקו באו בעיקר השכבות החלשות. החזקות הגרו לצרפת.הליבה של הבעיה העדתית הייתה הקהילה הצפון אפריקאית,ובראש וראשונה יוצאי מרוקו.בראיון של יעקוב אגמון ל"על המשמר" ( 28.5.71 ) עם פרופסור יעקוב יעבץ. התנהל הדו שיח הבא.
יעבץ: כאשר הרומנים באו( ויעבץ מכליל עצמו בתוכם) אחרי הפולנים,הם באמת היו מסכנים.ואז באה העלייה של בני עדות המזרח,ואפשר לומר יבוא גם זמנם"
( עד כאן כאילו התמונה לקוחה מן התוכנית "לול" של אורי זוהר ואריק איינשטיין. צ.ג) ."אבל זה לא כך. הסיבה לכך היא בראש וראשונה שעליית אותם אנשים שמכנים בשם יוצאי אסיה ואפריקה(זה הנוח.אסור להגיד בני עדות המזרח) הגיעו בלי ההנהגה האמיתית שלהם.הייתה להם ההנהגה ויש להם הנהגה.
אגמון:היכן היא נשארה?
יעבץ: אתה פוגש אותה בשווייץ,בפאריס,בארה"ב ובמקסיקו.
אגמון: אתה מתכוון לעילית או רק להנהגה?.
יעבץ: להנהגה.כשבאו יהודי פולין באו איתם יצחק גרינבוים,חבר בסנט הפולני,
ד"ר סנה. כשבאו הגרמנים באו איתם פליקס רוזנבליט(פינחס רוזן) ונפתלי פרץ וכיו"ב".

מהיבט זה מאלפת התבטאותו של א.ב. יהושע( במאמר- שער מוסף "הארץ" 19.3.2004 ) " קצת מרגיז אותי כאשר מפנים אלי את השאלות האלה(על מוצאו.צ.ג) כאילו שאם נולדת ספרדי אתה חייב משהו לספרדיות.הרי אם אתה פולני לא דורשים ממך נאמנות לפולניות.ליזהר (הסופר ס.יזהר.צ.ג)אף אחד לא בא בשאלות על העבר הרוסי של משפחתו.כלומר יש פה איזו הנחה סמויה שאם אתה בן למיעוט חלש אתה אמור לא לעזוב אותו.לא לבגוד בו.ואני לא מקבל את זה.מאז שאני זוכר את עצמי הליבידו שלי היה לגמרי להוויה הישראלית...זה שסבי הגיע ממרוקו לא עושה אותי מרוקאי.במיוחד אני זוכר כאשר אימא שלי נדהמה אז.מרוקו שהיא הכירה הייתה מרוקו של אליטות ופתאום מגיעות לכאן קבוצות עממיות יותר,שלה לא היה שום קשר איתם"...